כן, זה היה יום שמש נהדר...
הציפורים צייצו, הזחלים זחלו, והצלחות התעופפו..
ואני, אני כמו כל אדם שפוי ביום יפה שכזה, יצאתי לשחיה במיימיו המייננים של האגם...
אין כמו טבילה בחומר רדיואקטיבי מלא בזבל ואצות כדי לגרום לך להרגיש כזוכה במקום ראשון במיטה במחלקת הסופניים בתל השומר..
אז כן, המסלול היה מאתגר, ובנוי בצורה מאוד מגודרת. הרעיונות היו יפים, נראה שכל קו המחשבה לא היה למצוא מיכשולים, אם כי לאתגר את הזריקות של השחקן לאיזורים ממודרים בצורה חדה - אם הזריקה שלך לא הייתה תחת מספיק שליטה, כנראה שיצאת OOB, וכנראה שתסבול מבחינת ניקוד.
תחילת הבוקר, הסל השני שלנו - סל 8, הדשא במדרון לאגם, בנפילה שמאלה - ריח הסכנה לכל הזורקים ביד ימין מרחף במסלול.
אתה מתכנן לזרוק ימינה, כדי שבצניחה הצלחת תעצור על הדשא ליד האגם, במרחק מספר מטרים ממנו - אתה זורק! היא עפה, משייטת ימינה, חוזרת שמאלה, מתחילה בנחיתה, תופסת תאוצה, ממשיכה לנחות, אתה נלחץ! מתפלל, אוחז את האוויר בידייך כאילו כדי ללחוץ עליו לידך כדי שישפיע עליה שם..
ואז היא נוחתת, על הדשא, אתה נרגע, מתחיל לנשום, רק כדי לראות אותה קופצת מהדשא, ו"פלופ" ישר לאגם...
כמו עשרות גופות לפניה, היא צונחת לקרקעית האגם הרעיל.
זאת האייס רייס של אילן, זאת הצלחת המועדפת עלי, אני לא יכול לוותר עליה...
טוב, חולצים נעליים, פושטים גרביים, מורידים את הריסט בנד, ואת המכנס.
מזנקים לאגם, עם ההבנה, שייתכן שנוכל להאיר חדר היום בלילה..
השפה תלולה, מכוסה אצות, לפני שאתה מספיק לקחת אוויר - פלופ! גם אתה מחליק למים, יותר ממה שציפת.. אתה פשוט נול פנימה ועכשיו החולצה רטובה לחלוטין, ספוגה במיצי זבל וחומרים שידועים רק למדענים בכור האטומי באירן.
פושט את החולצה, זורק אותה החוצה, ומתהלך עירום כמעט לגמרי (רק תחתוני ביקיני) באגם, חושב לעצמך
"טוב, אולי זה לא הכל רע, מי יודע, אולי החומר הרדיואקטיבי שמכסה את המפשעה יגדיל דברים מסויימים..." אבל המחשבה הזאת נגדעת כאשר כפות רגלייך מממששות פחית שימורים, אצות, ומשהו שמרגיש כמו גופת עכבר חצי מעוכלת... אתה זועק איכס, וממשיך למשש את הקרקעית אחר צלחתך..
למזלי מצאתי אותה, יחסית מהר, מוטרד מהמחשבה של "כיצד להרים אותה מבלי להשקיע את הראש" הצלחתי לישר אותה עם הרגל ולמשות אותה עם היד, זרקתי אותה החוצה, וכעת נותר רק לצאת.
אני מניח רגל על השיפוע שמוביל לשפת האגם, אותו שיפוע מכוסה אצות שגרם לי ליפול מלכתחילה, ורגלי פשוט מחליקה חזרה פנימה עוד לפני שאני מספיק להישען עליה.
אבוי - כל האגם מכוסה בשפה שכזאת - מאיפה יוצאים?!?
המחשבה על כך שסופי יהיה כסופו של אותו עכברוש שדרכתי עליו קודם לכן, מחלחלת לראשי, מדמיין כבר את השחקן המסכן באירוע הבא, שימשש ברגליו את חצי גופי שעוד לא נעכל ע"י המים - נקווה שזה יהיה החלק שגדל...
אני חושב.. ואז אני רואה את הפינה, עם המעקה אפשר אולי להגיע להתלות ולצאת - מתהלך בזעקות איכס וחלחלה נוראית, דורך על דברים שלא ניתן לתאר, מנווט דרכי דרך הזבל הצף, עטיפת ארטיק, קונדום משומש, ביבי.. מגיע לקצה נתלה ויוצא! הידד נחלצתי!
מתחיל להתלבש, החולצה רטובה מדי, ועל כן נאלצתי להשאיר אותה להתייבש, והמשכתי את שאר היום ללא חולצה - אחד הדברים המשונים שאנשים בפארק ראו בחייהם - מישהו חצי עירום מגיע אלייהם, מחייך, מפיל את התיק על הריצפה לידם, ואז אומר לכם - "שלום! באתי לשמור עלייכם!", אוי הפרצופים שקיבלתי..
הייתם חושבים שבזה זה נגמר, אבל לא, ה-OOB גבו את מחירם בשנית מאוחר יותר, כאשר העפתי את הצלחת לתוך השיחים הקוצניים, ונכנסתי (ללא חולצה מיינד יו!) למעמקי השיח כדי למצוא אותה, חזרתי ל-טי, זרקתי שוב, ונכנסתי לאותו שיח שוב!
גם גיל סבל מה-OOB לא מעט, בסל אחד בסיבוב השני, הוא הגיע פעמיים לשביל מצד ימין, תחת הניסיון להימנע מהשיחים שבשמאל.. ולהתחיל מסלול עם ניקוד 5 זה פשוט כואב..
היה יום מפרך, אבל אני וגיל תיקתקנו אותו, המסלול בהחלט היה ברמה גבוהה, ודרש זריקות יכולות ושליטה גבוהה בצורת הזריקה שלך, יותר מאשר שליטה בצלחת עצמה ובצורת התעופה שלה.
אני אסביר - פחות חשוב איך הצלחת עפה ומה המסלול שלה, יותר קריטי איזו זריקה נתת ואיך הצלחת תנחת.
בסך הכל נהנתי, על אף שניתן להרגיש את הירידה בשחקנים בספורט, וזה דיי מאכזב לא לראות פרצופים מוכרים ואהובים שמסיבות לא ידועות כבר לא מוצאים את הזמן לבוא לבקר..אבי ועידו - סחטיין על התחכום בבניית המסלול.