אני רוצה לציין את דעתי כשחקן מתחיל.
לשחק אולטימייט, מבחינה פיסית לפחות, דורש הרבה כושר גופני, מה שחסר לי. לפעמים אני מתעייף אפילו אחרי נקודה אחת, ויורד מהמגרש לנוח לשתיים או שלוש.
גם רמת המשחק שלי לא גבוהה במיוחד, אבל מתוך הפעמים שבהן הייתי בליגת כובע - תמיד כשרציתי לעלות חיכיתי על הקו, ואף אחד לא אמר לי (או לאף אחד אחר) לא לעלות לשחק. לפעמים המשחק, בחוויה האישית שלי, היה גרוע מאוד. לא נגעתי בצלחת, התעייפתי סתם מלרוץ הלוך וחזור, והתחלפתי במישהו אחר ברגע שאחת הקבוצות עשתה נקודה. מה שחשוב לי מפה זה שאף פעם לא הרגשתי שמישהו לוחץ עלי להיות מצוין כל הזמן, אף אחד לא מצפה ממני לדייק בכל הזריקות (אבל כן ברובן
), ואף אחד לא מאוכזב ממני. אני שואל ביוזמתי איפה אני יכול להשתפר, למה אני צריך לשים לב בכל מיני סיטואציות במשחק - ומנסה להפנים את מה שאפשר.
מאידך, היו גם פעמים שעשיתי את חלקי בהגנה, רצתי דיפ - ובין אם עשיתי נקודה, או שחטפתי צלחת בעין, או שהחלקתי החוצה מתחומי המגרש והנקודה הלכה - האדרנלין זרם, ואני הייתי די מרוצה מזה שהשקעתי מעצמי.
אני לא אהפוך לשחקן אולטימייט ברמה גבוהה תוך שבוע, ולא תוך חודש, או מי יודע מה יהיה בעוד שנה, אבל ככל שהזמן עובר אני מרגיש שיפור, גם אם במילימטר, וזה לא כי יש תקנות כלשהן שמחייבות אותי לעשות כל תפקיד, אלא כי אני זורם כמה שאפשר עם המשחק עצמו (Flow?
), לומד מטעויות, לומד מניסיונם של ותיקים יותר, צעירים ומבוגרים כאחד - וזה מה שיפה, בעיני.
רפי - אני מעריך אותך מאוד באופן אישי. פגשתי אותך בפסח דאשתקד, ולמדתי ממך כמה וכמה דברים. אני לא אגיד דבר על רמת השחקנים שמגיעים מהמדרשה (שהם מן הסתם טובים, לא לחינם יש נציגות מכובדת לשדה בוקר בנבחרת הנוער), כי קטונתי בעצמי - רק אציין ששמתי לב במשחק שיש קושי לבוא ממסגרת שבה אתה המוביל, ולשחק פתאום עם אנשים זרים, שרגילים לשחק בצורה טיפה שונה - על אחת כמה וכמה בפעם הראשונה. ככל שתרבה ההשתתפות של שני המוקדים ביחד, כך האולטימייט, ותחום הפריסבי בארץ בכלל, יתפתח ויצמח.
קשה לי להסכים עם הרעיון של הכפפה של ליגת הכובע לחוקים נוספים. אני (אישית) לא רוצה להיות הנדלר כי יגידו שאני חייב, כיוון שהשליטה שלי בצלחת לא משהו, וכי ראיית המשחק שלי לא כזו רחבה. אני גם לא רוצה לעשות נקודה אחת בלבד, כי אם מישהו ברמה יחסית נמוכה כמו שלי מקבל את ההזדמנות לעשות עוד נקודה - אני אלך עליה! אני אהיה מבסוט מזה! יום אחד תקרה בפניי ההזדמנות, ואני ארגיש מוכן, ואז אני אשחק בתפקידים נוספים. אני לא מתפדח מלזרוק, ואני לא מוציא פול לא כי אני מפחד שהצלחת תעוף לרצפה אחרי עשרה מטרים (מה שיכול לקרות, לא ניסיתי
), ומתישהו זה פשוט יקרה מאליו, כי אני שואף בכל רגע ללמוד ולדעת.
אני חושב שלא צריך לשנות את ליגת כובע, ולא כי יש לי התנגדות קיצונית לשינויים, אלא כי מה שיפה בה לדעתי היא הפשטות שלה, והאיזון שיש בין הקבוצות. יש הרבה הזדמנויות אחרות, שכרגע הן בלתי-מנוצלות, לעשות בהן עוד דברים לקידום הענף, וזאת כפפה שאפשר בהחלט להרים (אני תמיד אשמח לעזור בכל רעיון שיעלה).
זהו, די סיימתי. הכל פה סובייקטיבי, מנקודת המבט שלי.