אני אתחיל:
בהפסקות, אני משחק עם כמה חברים. הם גרועים. אבל גם אני הייתי כזה. מה לא עושים בשביל לפתח את הספורט ולמשוך עוד אנשים.
לא לדבר על זה שהרצפה בערך כמו רצפת רבין. בסדר. הם לומדים לתפוס לאט לאט.
לא לדבר על זה שהם זורקים חזק וזה נתקע בעמודים/קירות (שדרך אגב מחוספסים). אני אומר להם שלא צריך לזרוק חזק... מקווה שיבינו מתישהו.
לא לדבר על זה שאין להם טיפת רגש כלפי הצלחת. לא אכפת להם מה הם עושים. הם אומרים שאם ישבר הם יקנו לי חדשה. אני לא רוצה חדשה. חוץ מזה, אני לא רוצה שהם יקנו.
לא לדבר על זה שאני אומר להם לא להקפיץ על הרצפה (כי הם לא יודעים וכי הרצפה היא רבינית) והם לא מקשיבים. או גם לא לנסות פור האנד. שיחכו לערב בקניון ואני אלמד אותם. שלא ינסו עקב סיכויים גבוהים לפגיעה באיש וסיכויים מעולים להרוס לי את הצלחת.
לא לדבר על כל אלה.
נדבר ע זה שלימדתי מישהו במו ידי(ו) לזרוק, והסברתי לו איזה דקה איך ומה, וכל המשחק הוא זרק ככה, ובדיוק בסוף הוא היה חייב לקחת תנופה מבית השכי. באותו הרגע צעקתי "לא!", הוא המשיך בשלו וזרק. לא אלי, לצד, לקיר או למורה שהוא שונה. ישר לגג! היה צלצול ולא היה זמן למצוא מקום טיפוס.
45 דקות!
45 דקות לוהטות! 45 דקות בהן לא רק שג'סיקה נהפכה כבר לג'ניפר. 45 דקות שבהן ג'ניפר רצתה להפוך להיות אדומה מאוד.
45 דקות מהגיהינום!
45 דקות שאחריהן הייתי יכול להכין לכולם חביטות/חמיטות (פאנקייקים...).
כשהורדנו אותה רציתי לבכות! היא הייתה רותחת. כולם כמובן, כמו ישראליים, לא מאמינים ורוצים לבדוק. נוגעים בצלחת, מתחילים לעקם ולבדוק. אי אפשר להדוף אותם. מלא ידיים.
רצתי מהר לקולר הקרוב וציננתי אותה. מסכנה! יוא! זה ממש כאב.
רוצים לדבר על עוד משהו?
חלק מהשוליים נשבר. כאילו קטן, אבל בכל זאת חלק. עכשיו היא מושבתת עד שאני אשיג מתישהו נייר שיוף כד לשייף את החלק הזה. אי אפשר לתפוס.
פשוט יום נוראי!
אם רק תוכלו להדליק נר לזכר אותו יום נוראי ולבוא לעודד אותי ואת ג'סיקה/ג'ניפר, אנו נודה לכם מאוד.
הייתי צריך לשפוך את זה.
אפשר להפוך את הנושא לנושא טרגדיות.
